בין נגבה לרוזן השבדי, או תרגיל בנחישות

tom-tomer-01
גבעת תום-תומר ליד נגבה

עם ולמרות כל העוולות שנעשו אז, עדיין, בעיני, מלחמת העצמאות, או מלחמת השחרור כפי שקראנו לה פעם, הייתה התקופה היפה בתולדות המדינה. מאותה ראייה של צ'רצ'יל כשאמר אחרי דנקירק, "אם בריטניה תשרוד עוד אלף שנים אנשים עדיין יאמרו 'הייתה זאת שעתם היפה ביותר'".  הנחישות, הנחישות עשתה את זה. בהקשר שלנו, אחד הסיפורים המפעימים ביותר (כך!) הוא הסיפור מאחורי מבצע יואב.

הערה בסוגריים – המילה נחישות, שביבי ומחקיו הרבים מנפנפים בה שוב ושב, ביחד עם מבט חודר וגבות מכווצות, איבדה מכוחה בימינו. אבל היתה לה באמת משמעות בימים הרחוקים ההם. אני מקווה שאצליח להעביר ולהבהיר את הדבר. סגור סוגריים.

צריך בשביל זה לחזור לימי מאי 1948. לקראת סוף החודש המצרים עם כוח העיקרי שלהם, נעים צפונה ונעצרים מצפון לאשדוד על הגשר ליד גשר נחל לכיש, הידוע היום כגשר "עד הלום". כנראה שלא התכוונו להמשיך צפונה שכן במבט לאחור השטח שיכבשו בהמשך חופף די במדויק את הגבול הצפוני של החלק הערבי הדרומי שבתכנית החלוקה. ולכן כאשר הם מגיעים לנחל לכיש הם נעצרים אך במקביל שולחים כוח מזרחה שמתחבר בכעין חגורה רוחבית לכפר פלוג'ה (ליד צומת פלוגות של היום) ולמעשה מנתק את הדרום מא"י היהודית. בשלב הזה הם משתלטים על משטרת עיראק סווידאן הידועה (נקראה 'המפלצת') ומנסים להרחיב את החגורה צפונה, אך שם הם נתקלים בקיבוץ נגבה.

נגבה תחילה

נגבה הוקמה כעשר שנים מוקדם יותר, ב39', והייתה למעשה הישוב הדרומי ביותר במסגרת חומה ומגדל. לקראת המלחמה מונה יצחק דובנו, שהיה ממייסדי הקיבוץ, לדאוג להכנת הישובים באזור להתקפה המצרית. בנגבה הוא עשה עבודה ממש טובה. תעלות רוחביות במספר מפלסים עם תעלות קשר ביניהן. מכשירי קשר, נשק נ"ט ומה לא. כך שכשהמצרים מגיעים מכיוון המשטרה מחכה להם התנגדות עיקשת. לרוע מזלו של דובנו, בההפגזה מקדימה של המצרים הוא נהרג. דובנו נהרג אך נגבה מחזיקה מעמד כנגד התקפות חוזרות ונשנות של המצרים. עמידתה מחזירה ליישוב את הביטחון. צריך לזכור שעד אז למצרים הייתה שרשרת ניצחונות רציפה כששום ישוב לא עומד בפניהם (חוץ מנירים שאותה עקפו). חלקה של חטיבת גבעתי בעמידה של נגבה הוא קריטי שכן נגבה היתה מוקפת במספר משלטים וגבעתי היא זו שכבשה והחזיקה בהם עד מחצית יולי. רק אז, לאחר כישלון ההתקפה המצרית השנייה על נגבה, שגבתה מהם מאות נפגעים, ויתרו סוף סוף המצרים על הרחבת החגורה כשהם נחושים להדוף כל ניסיון לסלקם משם.

מגיע הרוזן

נחישות מול נחישות זה שם הסיפור של הלחימה באותה חגורה בין פלוג'ה למג'דל, בין קריית גת לאשקלון. ולמה היה כל כך חשוב לנו לקרוע ולפרוץ את החגורה הזאת? פה מצטרף הסיפור על הרוזן פולקה ברנדוט. לרוזן השבדי הנכבד, שהיה נשיא הצלב האדום השוודי, היו זכויות רבות בהצלת אסירי מחנות ריכוז בסוף מלה"ע השנייה. כך שבסוף יולי 48', זמן קצר אחרי שהכוח המצרי נעצר בחגורת פלוג'ה-מג'דל, כשהרוזן מגיע לא"י כנציג האו"ם ומנסה להפסיק את הקזת הדם ולהגיע לאיזשהו הסדר, יש לו גב חזק של הבריטים והאמריקאים. זה מדאיג את ישראל מאוד מכיוון שהתפיסה שלו היא פשוטה.

Count_Bernadotte_Ralph_Bunche
ברנדוט ובאנץ'

מי שמחזיק בשטח X יהיה בעל השטח בהסדר המיועד. וכך מצד אחד, על פי תוכניתו, ישראל תקבל את כל הגליל המערבי, שנכבש שבוע לפני כן במבצע דקל. הבעיה היא שמצד שני, על פי אותו הגיון, התוכנית קבעה שכל הנגב, שחלקו הצפוני נכבש ע"י המצרים, יישאר בידיים ערביות. אופס.

ראשונים לפעול הם אנשי לח"י. קבוצה של משולחים, חסרי הבנה בפוליטיקה מעשית. תוכנית ברנדוט מסוכנת? רוצחים את ברנדוט. ב17 לספטמבר תקפה חולייה של לח"י את השיירה של ברנדוט בירושלים המערבית והוא נורה ונהרג מטווח אפס, ביחד עם קצין או"ם צרפתי שהיה איתו. מעניין שהתוכנית של ברנדוט נהגתה למעשה ע"י עוזרו ראלף באנץ' האמריקאי (שניהל את שיחות שביתת הנשק ברודוס ועוד לו זכויות רבות נוספות בהשקטת מוקדי סכסוך, ואף זכה בפרס נובל לשלום). הטרוריסטים של לח"י חשבו בטעות שהנוסע השני היה ראלף באנץ' אבל הרגו במקומו את הצרפתי. איך שלא יהיה, לקראת אוקטובר האו"ם עומד לקבל את תוכנית באנץ'/ברנדוט. ההנהגה של מדינת ישראל נכנסת ללחץ. חייבים לפרוץ את החגורה ויהי מה כדי לתפוס שטחים משמעותיים בנגב.

החגורה נפרצת

המבצע שעולה על שולחנות התכנון הוא הגדול ביותר עד לאותו שלב במלחמה וכלל את חטיבות יפתח, הנגב וגבעתי, עם כוח שריון מחטיבה 8 וכוח ארטילרי בגודל שעדיין לא נראה. יגאל אלון מונה למפקד המבצע. מטרה אסטרטגית נוספת של המבצע, חשובה לא פחות מאשר שחרור הדרום, הייתה להכות בצורה מכריעה את הכוח המצרי, הצבא הערבי החזק ביותר באזור. קוראים לזה 'הלם ומורא'. לצורך זה המבצע כלל פעילות חיל אויר וחיל הים בהיקף גדול כמו טיבוע המשחתת "האמיר פארוק" והפצצת יעדים מצריים בכל זירת הדרום, כולל עזה ואל עריש. כפי שרמזתי כבר, המבצע נקרא ע"ש "יואב", שם הקוד של  יצחק דובנו שהזכרנו, שנפל על הגנת נגבה בתחילת המערכה.

הבעיה הראשונה הייתה שההפוגה השנייה הייתה בתוקף. הפיתרון, לגרום למצרים להפר את ההפוגה וכך לתת צידוק לתחילת המבצע. לצורך זה נשלחה שיירת דמי לנגב, כשבמקביל נשלחה הודעה על כך לאו"ם. השיירה כללה משאיות עם דלק, שפוצצו בלילה וגרמו למצרים להפגיז ישובים כתגובה. למחרת, ב15 לאוקטובר החל המבצע.

התפיסה בפיקוד העליון הייתה שאת החגורה יש לפרוץ מצד מזרח, באזור עיראק אל מנשיה, בצפון קריית גת של היום. זה היה הציר המקובל לדרום, כביש 40 של היום. עוד לפני מבצע יואב נעשה ניסיון פריצה דרך אותה נקודה, ניסיון שגבה מחטיבת גבעתי מחיר כבד. המבצע החל בניסיון נוסף לפרוץ את החגורה דרך עיראק אל מנשייה. הפעם המשימה הוטלה על  גדוד של חטיבת הנגב מגובה ב 6 טנקים. הטנקים נתקעו והחיילים נשארו בשטח תחת הפגזה כבדה מפלוג'ה הסמוכה. נסיגה. 30 הרוגים.

בן גוריון דחף להמשיך במשימה לפרוץ את החגורה. ידין, הרמטכ"ל, לחץ לחזור לבצע לפי התכנון המקורי דרך עיראק אל מנשייה בעוד שיגאל אלון טען שיש לפרוץ מערבה משם, באזור חוליקאת. בסופו של הויכוח אלון ורבין, קצין המבצעים שלו, עשו לידין "תרגיל" והודיעו שיבצעו את ההחלטה שלו. ידין שחשש מפיאסקו נוסף בעיראק אל מנשייה אישר לאלון לבצע את המבצע כראות עיניו.

250px-Hulikat_after_conquest
חיילי גבעתי לאחר כיבוש חוליקאת

במשך 4 ימים, מה17 עד ה20 לאוקטובר, אחרי קרבות כבדים, תוך נחישות ומעשי גבורה יוצאי דופן כולל לחימת פנים אל פנים עם
סכינים בשיניים (ממש) נגד הסודנים המגודלים, הצליחה חטיבת גבעתי לכבוש את משלטי הצומת ומשלטי חוליקאת, משלטים ששולטים על ציר אורך מרכזי מניצנים, דרומה לברור חיל ולשדרות. במקביל חטיבת יפתח כבשה את טריז בית חנון והצבא המצרי באזור מג'דל-איסדוד הוכרח להתקפל חזרה דרומה. יום למחרת, ב21 לאוקטובר, נכבשה באר שבע ע"י חטיבת הנגב. הדרך לדרום נפתחה ותוכנית ברנדוט ירדה למעשה מעל לפרק.

אפילוג

כשמדברים על מלחמת השחרור אנו נוטים לקשור כתרים לחטיבות הפלמ"ח, יפתח, הראל והנגב. לכן, ראשית צריך לומר מספר מלים לטובת גבעתי שנשאה בנטל העיקרי של הלחימה בצבא המצרי. בנוסף לקרבות הכבדים על משלטי הצומת וחוליקאת, שכיבושם היווה את עיקר מבצע יואב, אנו זוכרים את הלחימה של גבעתי על הגנת נגבה. גבעתי היתה גם זו שניסתה לשוב ושוב לכבוש את משטרת עיראק סווידאן העיקשת. למעשה, בעמידתה מול הצבא המצרי הסדיר והמאומן, גבעתי שילמה את המחיר הכבד ביותר מבין כל חטיבות צה"ל.

הצבא המצרי הראה יכולת לחימה ונחישות יוצאות מן הכלל בהגנתו על החגורה (ועוד יותר אחר כך, בעמידתו בכיס פלוג'ה) . הוא מתגאה בכך עד היום. שתי אנדרטאות, אשר הוקמו בעקבות הסכם השלום, מציינות את לחימתו (אחת ליד גשר עד הלום, השנייה ליד נגבה). ישראל מצידה הבינה את המשמעות של תוכנית ברנדוט ופעלה בנחישות יוצאת דופן לא פחות כדי לסכלה כשהיא מטילה את הפלוגות העייפות של חטיבות גבעתי והנגב ושוב כנגד הכוחות המצריים המבוצרים בחגורת פלוג'ה-מג'דל. מי שניצח זה לא הפיקח וגם לא הלוחם הטוב יותר אלא מי שלא הייתה לו ברירה.

 


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s