וויבל, מסעי המלחמה בארץ-ישראל (3) – כיבוש עזה

cavalry

רקע

בשני הפוסטים האחרונים אודות מסע המלחמה הבריטי בא"י העליתי בעיקר אנקדוטות המספרות על וויבל, על האנגלים בכלל ועל היחס שלהם לאוייב הראשי, התורכים.

ניגש הפעם למהלכי המלחמה עצמם. אנו נמצאים בקיץ 1917. שני ניסיונות של הבריטים לכבוש את עזה נכשלו, אם כי בניסיון הראשון עזה למעשה נכבשה אלא שהמיפקדה לא זיהתה זאת והסיגה את הכוחות. משרד המלחמה הבריטי החזיר את גנרל ארצ'יבלד מאריי (Murray) אחר כבוד. אמנם מאריי ניסה להציג את היתרונות שהוסגו אך קצין אוסטרלי כתב  "כשלעצמה ההתנגשות (עם התורכים)  נתנה מכה קשה לצבא הבריטי והשפיעה על החיילים שניצבו משני צידי החזית מעבר לכל הפרופורציה להרוגים שספגו, או לניצחון  שהשיגו הטורקים. לא היה חייל אחד בחיל הרגלים הבריטי, או לוחם בגדודים הרכובים, שלא האמין כי הכישלון נבע אך ורק מכישלון של הפיקוד". במקומו של מאריי מונה הגנרל אדמונד אלנבי כמפקד חיל המשלוח המצרי (ב EEF) כפי שכונה הצבא הבריטי האימפריאלי שנשלח לכבוש את סיני וא"י.

דבר ראשון שאלנבי עשה היה להעריך את הכוח הצבאי הנדרש. הוא שלח חזרה פירוט הכוחות הנוספים שידרשו, שתי דיביזיות נוספות (שבע ס"ה), ארטילריה קורפוסית, פלוגות הנדסה, קשר ורפואה, ומיניסטריון המלחמה לא מצמץ. כפי שציינתי בפוסט הקודם, הבריטים היו זקוקים לניצחון דחוף כדי להרים את המורל בעקבות הדימום המתמשך בקרבות השפלה באירופה. בצפון תעלת סואץ הוקמו בסיסים גדולים כשקנטרה הפכה לנמל גדול לפריקת הכוחות והציוד הנאסף.

היערכות התורכים

באותו זמן התורכים במזה"ת היו בצרה. מתוך ארבע הערים הקדושות לאיסלם המופקדות בידי האימפריה העות'מאנית, שתים נלקחו ממנה, בגדד ע"י הצבא הבריטי בראשות גנרל  מוד (Maude) ומֶכַּה בעקבות המרד הערבי של השריף חוסיין, כשמֶדינה במצור וירושלים גם היא בסכנה. כך שגם התורכים היו זקוקים לזריקת מרץ. בסוף אפריל מגיע עם כן, גנרל פון-פאלקנהיין (Von

erich_von_falkenhayn-retouched
פון פאלקנהיין

Falkenhayn) לתורכיה לדון במתקפה שאמורה להחזיר את העות'מאנים למשחק. פון-פאלקנהיין היה קודם מפקד הצבא הגרמני באירופה אך הוחלף לאחר הכישלונות בוורדן.  וויבל כינה אותו "יריב מבעית" בגלל ההישגים שלו במלחמה על רומניה [תמונה פון-פאלקנהיין]. כדי לבצע את המתקפה התורכים מקימים ביחד עם הגרמנים את כוח המשימה "אילדרים" (ברק בתורכית, וויבל מציין בארסיות בריטית שלנוכח יכולת הנעת הכוחות התורכית השם הוא "אופטימי מעט"). כפי שאפשר לצפות, כוח המשימה נשלט על ידי קצונה גרמנית (מתוך מטה של 74 קצינים 65 היו גרמנים, כשהתורכים בדרגות נמוכות בתפקידי קישור).

kfk
פון קרסנשטיין

בשלב ראשון רצו התורכים לכבוש בחזרה את בגדד ואילו ג'מאל פחה, מושל סוריה, לא היה מוכן להכניס את פון-פאלקנהיין לפלסטינה. אבל, כפי שהיה בדרך כלל, הגרמנים קבעו מה שיהיה ומשימתה של אילדרים תהייה בשלב ראשון לייצב את החזית בפלסטינה. כדי לא לפגוע בג'מאל פחה סוכם שאילדרים תפעל מדרום לירושלים וממערב לים המלח. צפונה לירושלים וכל החיג'אז יישאר של ג'מאל פחה. אילדרים כללה שתי ארמיות, השמינית בפיקודו של קרס פון-קרסנשטיין, שמפקדתו הייתה בעזה, והשביעית בפיקודו של איסמט ביי שמפקדתה הייתה בחברון. הבאת הארמיה השביעית מחאלב החלה רק בסוף ספטמבר. כפי שהסתבר בהמשך, זה היה מאוחר, מאוחר מדי. סך הכל ריכזו התורכים כ 45,000 חיילים.

היערכות הבריטים

למודי שני הכישלונות לכיבוש עזה, גיבשו הבריטים תוכנית על פיה התקיפה תהיה הפעם באגף השמאלי של התורכים, דהיינו באזור באר שבע. בעוד שהאגף הימני, מתחם עזה בפיקודו של פון קרסנשטיין, היה ערוך, מוכן ומנוסה אחרי שני התקיפות הבריטיות, מתחם באר שבע היה עדיין בשלבי התארגנות.

שלוש בעיות עיקריות עמדו לפני הבריטים כדי לבצע את המשימה: תובלה, מים וסודיות. יעד התובלה הושג בעיקרו ע"י מסילת הברזל מקנטרה לדיר אל בלאח שחודשה והורחבה. הצורך בתובלה מתחדד כשדנים בנושא השני, המים.

%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%9c
גנרל הנרי שובל

הסד"כ של הבריטים מסביר יפה את בעיית המים.  הEEF כלל שלושה קורפוסים (קורפוס = 3 דיביזיות/אוגדות), הXX באגף המזרחי, מול באר שבע, ה-XXI במערב, מול עזה, והשלישי שנקרא הקורפוס הרכוב המדברי, בפיקודו של הנרי שובל  (chauvel) האוסטרלי, התמקם בדרום, ליד ביר עסלוג' (משאבי שדה, תיכף נבין מדוע…). הקורפוס הרכוב כלל 11 אלף פרשים רכובים על סוסים. בניגוד לדיביזיות החי"ר, שעוצמתן נמדדה לפי מספר הרובים שהיו לרשותם, כוח הלחימה של הדיביזיות של שובל נמדד לפי מספר החרבות – פרש מבריגדת הפרשים הקלים נשא חרב, בנוסף לרובה, בה השתמש בתקיפה רכובה (Charge)! בנוסף לאלפי הסוסים של הקורפוס הרכוב הEEF כלל גם את בריגדת (=חטיבה) הגמלים הקיסרית (Imperial Camel Corps Brigade) שכללה כ4800 גמלים.

תצרוכת המים היומית של 16 אלף הסוסים והגמלים עמדה על 1600 מ"ק. כך שהגורם של השקיית הסוסים והגמלים הפך להיות מרכיב ראשי בתוכניות הקרב הבריטיות. למעשה אחת הסיבות העיקריות לצורך בכיבוש באר שבע תחילה היה ההשתלטות על הבארות שבמזרח העיר, על יד תל שבע. בנוסף לצינור המים מקנטרה לדיר אל בלאח, הוקם סכר על הבשור (באזור פארק אשכול של היום) שיצר מאגר שסיפק רזרבה של  2000 מ"ק  ממנו היו נעות שיירות גמלים לשטחי ההיערכות. הומצא גם מיתקן שאפשר למלא ולהעמיס על גמלים 2000 פחים לשעה.

ההטעיה

כיבוש באר שבע, כשלב מקדים לפני הפריצה צפונה, במקום עזה תחילה, היה אבן פינה באסטרטגיה הבריטית והיה חייב להישאר בסוד גמור. היה צורך להטעות את התורכים לחשוב שהמתקפה תהיה שוב נגד מתחם עזה. הרבה אמצעים הופעלו לצרך זה:

  • ראשית, הבריטים המשיכו להחזיק כוחות רבים מול עזה, שהועברו לבאר שבע ממש ברגע האחרון ובחשאי. מאותה סיבה נדחתה לשלב האחרון הארכת המסילה מעבר לבשור.
  • האירוע הידוע בשם "תחבולת התיק", The Haversack Ruse. המודיעין הגה הטעייה שעיקרה היה העברת תוכנית פעולה בריטית מזויפת לתורכים. לצורך זה נשלח רכב מטה  לסיור ליד עזה, נצפה ונמלט כשהוא מותיר אחריו תיק ובו, בין היתר, מסמכים שתיארו את אי היכולת כביכול של הבריטים להתגבר על קשיי מים תובלה באזור באר שבע. יש גרסאות שונות לגבי אופן הביצוע אבל אין ספק שהתחבולה התבצעה. קרס פון קרסנשטיין וכן ראש מטהו אישרו אחר כך שאכן הגיע התיק אך הוערך כמזויף ותוכנו נפסל. קולונל ריצ'ארד מיינרצהאגן שהיה קצין מודיעין בEEF טען שהוא היה הקצין שהגה את התחבולה ואף זה ש"איבד" את תיק המסמכים, אולם כנראה שאין בטענה ממש[1].
  • במקביל הבריטים הזרימו תשדורות הטעייה, כמו שיחה בין אלחוטנים, בתדר שידעו כי נוטר ע"י התורכים, בו הם סיפרו ש"הצ'יף (אלנבי) נוסע לקהיר בין ה30 לאוקטובר עד ה4 לנובמבר".
  • פטרולי סיור נעו סביב באר שבע כדי שפעילות אמיתית תתפרש כפעילות סיור בלבד
  • ספינות בריטיות סיירו וביצעו מול עזה פעולות של מדידת עומק המים, מול תצפיתנים תורכיים. תרגיל זה עבד טוב שכן התורכים מיד חששו מהצי הבריטי החזק ששוטט חופשי בים התיכון.
  • מטוסים מטיפוס "בריסטול" הובאו והשתלטו על המרחב האווירי ומנעו למעשה יכולת של תצפית אווירית תורכית לזהות את ההיערכות הבריטית.
  • לסיום, שבוע לפני יום האפס, 31 לאוקטובר, החלה הרעשה על עזה, כולל מהים, שהתגברה מדי יום ושיאה ביום האפס.

יש הגיון רב בריבוי האמצעים כדי לבסס את ההטעיה – לשקר אין רגליים והוא יקרוס, אלא אם כן תתמוך אותו בהרבה קביים!

מתקפת הפרשים הקלים

800px-battle_of_beersheba_hebrewשטחי הכינוס של הבריגדות הרכובות היו דרומה מבאר שבע, באזור עסלוג' וחלסה (חלוצה של היום). התנועה לקראת מגע החלה בבוקר יום האפס-1,ה30 לאוקטובר. הבריגדות נעו באיגוף רחב לכיוון צפון-מזרח כדי להגיע לבאר שבע ממזרח. את המתקפה הרכובה פתחו הניו-זילנדים, כחלק מדיביזיית אנזא"ק (Australian and New Zealand Army Corps) עליהם הוטל לכבוש יעדים ממזרח לעיר, את תל שבע ותל שוקת. עד שעות אחה"צ של ה31 לאוקטובר לחמו הניו-זילנדים כדי לכבוש את יעדיהם, כשהם מסיימים את הלחימה בירידה מהסוסים ולחימה רגלית.

במשך כל היום גנרל אלנבי, שחשש לשלמות הבארות, לחץ על שובל לסיים מהר ככל האפשר את כיבוש העיר. לכן, למרות שעדיין לא רוככו הביצורים לפריצה הרכובה, בשעה 16:00 נתן שובל את הפקודה לבריגדת הפרשים הקלים האוסטרלית ה-4 (Australian Light Horse Brigade) להסתער ישר אל העיר. ההסתערות החלה  מדרום לכתף אברהם, מדרום מזרח לעיר ונעה כק"מ מדרום לתוואי כביש באר שבע-דימונה, בתחילה בהליכה, לאחר מכן בTrot ואז בדהירה . וויבל כותב "אך נראו שורות הפרשים במישור, פתחו עליהם התותחנים התורכים באש.  אולם המבנה המפוזר ומהירות תנועתם של האוסטרלים נשאום הלאה תוך אבידות קלות בלבד. … בדיעבד נתגלה כי התורכים, שנבוכו לנוכח קצב ההסתערות המהיר, לא שינו כל-עיקר  את כוונות רוביהם…ראשוני הפרשים דלגו בדהרה מעל שתי שורות חפירות. רובם ירדו אחרי-כן מעל סוסיהם וטיהרו בכידונים את החפירות ואולם חלק מהם המשיך לדהור ישר לתוך באר שבע בהשיגו בדרך תותחים, תובלה, ושדרות של תורכים נסוגים"

עלילות הגבורה של הגייסות הרכובים, האוסטרלים והניו-זילנדים[2], בכיבוש באר שבע, בראשם התקיפה הרכובה של הבריגדה ה-4, ראויים לכל השבחים הרבים שזכו להם. הייתה זו הוכחה נוספת מה רבה ההגנה מפני אש הצפונה  במהירות התנועה. האבידות של הבריגדה ה-4, 32 הרוגים, היו קלות יחסית לגודל הכוחות. למעשה, הודות למוראל ולביטחון העצמי שהביאה התקיפה הרכובה, היא קבעה את קצב ההתקדמות של אלנבי בהמשך מסע המלחמה.

פריצת הקו באר שבע-עזה

כיבוש באר שבע לא שם קץ להתנגדות התורכים בדרום. נותרו עוד שני קרבות עיקריים. ראשית היה עדיין צריך לכבוש את מתחם עזה. הקורפוס ה21 שהמתין לכיבוש באר שבע (כדי להבטיח אספקת המים) פתח את הלחימה יום מאוחר יותר, ב1 לנובמבר. הלחימה שם ריתקה את חיל המצב התורכי בעזה ואפשרה לאגף הבריטי הימני להמשיך מבאר שבע צפונה. הקרבות הקשים ביותר היו 16 ק"מ צפונה מבאר שבע, לאורך ואדי שריעה (נחל גרר) בין תל חולייפה (תל חליף, מצפון לקיבוץ להב) ותל שריעה (תל שרע, בחיבור של נחל גרר ונחל קמה). גם שם הראה הקורפוס הרכוב של שובל את יכולת הפריצה שלו והיווה את כוח המחץ במתקפה. לאחר חמישה ימי לחימה מרים נסוגו התורכים כשבמקביל הם נוטשים גם את עזה. החל המרדף צפונה לקראת כיבוש ירושלים כחודש מאוחר יותר.

המערכה ליד תל חולייפה מדגימה את בעיית המים שהזכרתי קודם. הבריגדות הרכובות  היו צריכות באופן קבוע להתחלף ביניהן כדי לאפשר להן לחזור לבאר שבע  כדי להשקות את הסוסים.

אפילוג – כוח ניוקומב

במערכה על באר שבע פעל כוח אחד קטן בנוסף לשני הקורפוסים העיקריים (הרכוב והרגלי). הכוח מנה 70 בדואים מבריגדת הגמלים הקיסרית, מתוגבר במקלעני "לואיס" בריטיים, בפיקודו של סא"ל בשם ס. פ. ניוקומב מחיל ההנדסה המלכותי.  הכוח, על גמלים ומזון לשלושה ימים, יצא מעסלוג' ביום האפס-1 וביצע איגוף רחב ממזרח לבאר שבע ונערך לחסימה ליד יטא על כביש דהריה חברון. מטרתם הייתה לנתק תקשורת טלגרף ותעבורה בין באר שבע לחברון. כיבוש תל שוקת והתקלות בכוח של ניוקומב ליד יטא גרמה פון קרסנשטיין לחשוב שמטרת הבריטים היא לעלות בכביש לחברון ולתקוף את ירושלים והוא החל בהזזת הדיביזיות שלו מזרחה מעזה, דבר שהקל על כיבושה ביומיים שאחרי כן. בינתיים הגרמנים המבולבלים הטילו קרוב לששה גדודים על פלוגתו של ניוקומב כדי לעצור את מה שחשבו כמתקפה הבריטית לכיוון ירושלים. הכוח של ניוקומב סבל אבידות כבדות וניוקומב עצמו נשבה. הסיפור שלו, מסועף ועשיר ושווה פוסט נפרד, שיבוא במהרה.

סיפור השתלשלות הלחימה של הEEF בא"י מעורר מבלי משים את התחושה של החוב הגדול שחבה מדינת ישראל לבריטים, אוסטרלים וניו זילנדים ששפכו את דמם כדי לשחרר את הארץ מעול התורכים ולאפשר בהמשך, לאחר סיום המנדט, את קום המדינה. רק בחודש וחצי שבין קרב באר שבע לכיבוש ירושלים נהרגו כ1500 מחיילי אלנבי. בסך הכל, לאורך כל המערכה, נפלו 20,000 חיילים וקצינים. האם מדינת ישראל זוכרת אותם? מזכירה אותם בתוכניות הלימודים? מצדיעה להם?

כל שנה ב11 לנובמבר, התאריך המציין את תום מלה"ע ה1, נערכת אזכרה בבתי הקברות הבריטיים הפרושים בארץ, בבאר שבע, רמלה, ירושלים וחיפה. יהיה זה נכון וראוי אם נציגי המדינה, או אולי ראשי הערים במקום, יכבדו את הטקס בנוכחותם.

 

[1] לאחר מותו של מיינרצהאגן נחשפה דמותו כבדאי, זייפן ואף טיפוס אלים ביותר. ראה למשל בבלוג של הספרייה הבריטית ובביוגרפיה שכתב גארפילד. היותו לא יהודי פרו-ציוני מכסה אותו אצלנו כנראה בפטינה בלתי חדירה

[2] עולה השאלה, למה דווקא האוסטרלים והניו-זלנדים זכו שיגויסו למלחמה כשהם רכובים על סוסים ולא כחי"ר פשוט? הסיבה נעוצה כמובן בענפי גידול הבקר והכבשים באוסטרליה וניו זילנד שאפשרו גיוס של אלפי רוכבי סוסים מנוסים והקמת קורפוס המדבר הרכוב, כולו אל טהרת אוסטרליה ניו-זילנד.

 


3 מחשבות על “וויבל, מסעי המלחמה בארץ-ישראל (3) – כיבוש עזה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s