וויבל, מסעי המלחמה בארץ-ישראל (4) – מעשה בשני Tommies

%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%911918-%d7%a4%d7%aa%d7%99%d7%97%d7%94

רקע

מהלכי המלחמה של בריטניה בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה היו נרחבים ביותר. לרשותו של גנרל אלנבי עמדו שלושה קורפוסים (XX, XXI והרכוב המדברי), בסך הכל כ10 אוגדות, שכללו כ100,000 חיילים. לטורקים היה בשיא הקרבות היה כמחצית מזה, גם כן מספר לא קטן.

בתוך תנועות הצבא הנרחבות האלה נשזרות שתי פרשיות, סיפורם של שני קצינים בריטים, שני Tommies, שונים לחלוטין באופיים כמעט מכל כיוון שתסתכלו. שתי הפרשיות מצטלבות בזמן ובמרחב במפקדה של גנרל אלנבי בימים הקריטיים של סוף אוקטובר, תחילת נובמבר 1917, וממשיכות מכאן את דרכן העצמאית. אלה אותם ימים קריטיים בהם התרחש המהפך בזירת א"י, באר שבע נכבשה ואלנבי פרץ צפונה. פרשיות אלו מעניינות אותנו במיוחד בגלל החיבור ההדוק שלהם ליישוב היהודי בארץ. ככל שהעמקתי לחקור בקורותיהם כן התגלו באותם שניים פנים ופני פנים נוספות, כאילו בחדר מראות. כדי להעביר את אותו אפקט ההפתעה שניתקלתי, ובגלל שחלקנו מכירים אותם, במיוחד מורי הדרך שבינינו, אציין אותם רק בשמם הפרטי. מי שיזהה את הדמויות מוזמן לציין זאת בהערה לפוסט.

סיפורו של ריצ'ארד220px-meinertzhagen_1922

הביוגרפיה המקובלת, כפי שידועה למורי הדרך שעוברים את הקורס הסטנדרטי, ודרכם אלפי ישראלים תמימים, מספרת על ריצ'רד, קצין המודיעין של אלנבי ששינה את פני המערכה בקרב השלישי והמכריע על כיבוש עזה, בין ה31 לאוקטובר ל2 נובמבר 1917. ריצ'רד, על פי יומנו, שכנע את אלנבי לשלוח אותו למשימת הטעייה מתוחכמת, כחלק ממערכת ההטעיה הבריטית לגרום לטורקים לחשוב שהתקפה בריטית לא מתוכננת בימים הקרובים. על פי היומן היה זה הוא שיצא רכוב על סוס לפני קווי הטורקים בעזה. פטרול טורקי זיהה אותו וירה לעברו. ריצ'רד משך את הפטרול אחריו כשהוא מותיר "בטעות" תיק מסמכים, מוכתם בדם (מחתך שעשה ברגל סוסו). התיק הכיל סנדביצ'ים שנעטפו "בטעות" בטלגרמה שבה נכתב שהצ'יף (אלנבי, כמובן) נוסע לקהיר, וכן הלאה  (היסק: התקפה לא מתוכננת עד שאלנבי חוזר). עוד מספר ריצ'רד, שמכנה את תפקידו אצל אלנבי כ-Chief of Palestine Intelligence, איך פיזר ממטוס קל סיגריות טבולות בנוזל שהכיל אופיום כדי לטשטש את החיילים הטורקים לפני הקרב.

פרקים אחדים בעברו של ריצ'רד פחות ידועים לישראלי הממוצע. ראשית, היותו של ריצ'רד בראש ובראשונה צפר נלהב, במיוחד חוקר של ציפורים נודדות. ריצ'רד עסק בזה במשך רוב שנות חייו ונזקפו לזכותו מינים רבים של ציפורים שגילה במסעותיו, בין היתר במסגרת שרותו הצבאי בהודו ובאפריקה, בשנים 1899 עד 1916, ממש עד למינוי תחת פיקודו של אלנבי. תפקידיו של ריצ'רד באפריקה היה לחימה במחתרות, בקניה ודרום אפריקה, אך גם כקצין מודיעין, מול הצבא הגרמני באפריקה, אחרי שהחלה מלה"ע ה-1. בזמן שהותו באפריקה הרבה לעסוק בציד ואף רשם על עצמו את זיהוי החזיר היער הענק.

 ריצ'רד והציונות

ריצ'רד היה ידוע באהדתו לציונות. ביומניו הוא מספר שבמקור היה אנטישמי עד אשר נפגש בקהיר באהרן אהרנסון, המקים והראש של נ.י.ל.י. ריצ'רד ראה באהרנסון כאדם שהשפיע עליו יותר מכל אדם אחר והפך בעקבות כך לציוני נלהב. בסוף מלה"ע ה1 מונה ריצ'רד קצין פוליטי ראשי במטה של אלנבי. בתור שכזה, ריצ'רד התערב ב1919 בשיחות דוביל על גבולות פלסטינה ודרש לכלול בפלסטינה את הליטני ודן בצפון, ובמזרח לאורך קו רכבת החג'אז, עד עקבה. שנה אחרי כן, בעקבות העימותים בירושלים באפריל 1920, הדו"ח של ועדת פאלין, שנשלחה מלונדון, הציג את ריצ'רד כתומך בציונים בצורה מוגזמת, עד כדי העברת העמדות הציוניות לממשלה הבריטית תוך עקיפת הנציב העליון.  בעקבות כך אלנבי שלח אותו הביתה לאנגליה.

האהדה של ריצ'רד לציונות לא נותרה ללא מענה. ב3 לדצמבר 1947, ארבעה ימים אחרי הצבעת החלוקה באו"ם, וייצמן שלח לו טלגרמה  (באנגלית כמובן), "לחבר יקר לו אנו חייבים כל כך שאני יכול לבטא זאת במלים פשוטות – יברכך אלוהים". גם עיריית ירושלים לא שכחה וקראה ככר על שמו, על כביש 60, ליד המטה הארצי.

מר. הייד

עד כאן, אם תרצו, ד"ר ריצ'רד ג'קיל. רק אחרי מותו של ריצ'רד ב1967 החלו לצוץ ספקות באשר לביוגרפיה הרשמית ובקשר לאופיו והחלה להתגבש תמונתו של מר "ריצרד הייד".

אמינותו של ריצ'רד אף פעם לא הייתה גבוהה. בפועל הוא לא היה קצין המודיעין של אלנבי, אלא מייג'ור (רב סרן) האחראי של צנזורה של מכתבים וכן על הכנת מפות. היו גם העדויות המוזרות מיומניו של ריצ'רד עצמו, על פגישותיו כביכול עם היטלר וגרינג ב34' ולאחר מכן השתתפותו  בפגישה של היטלר עם ריבנטרופ, בה טען שאף היה לו אקדח והוא מצטער כל ימיו מדוע לא השתמש בו אז. גם בסיפור על "הונאת תיק המסמכים" לעיל (The Haversack Ruse) לא ברור אם היה זה הוא שתכנן וביצע את ההונאה (בריאן גארפילד, שבביוגרפיה על ריצ'רד חשף את הצד האפל שלו, שולל זאת).

עד כאן אפשר היה עוד לחייך, אך גילוי זיוף דגימות הציפורים שינה את התמונה לחלוטין. החל מ1985 החלו לצוץ דוחות של צָפָּרים שזיהו אינפורמציה בלתי סבירה בתגליות של ריצ'רד. אך רק ב1990 נחשף הזיוף ורק עשר שנים מאוחר יותר הסתבר היקפו. אלן קוקס, צפר בריטי חשוב, שחשף את הזיוף, אמר "(הוא) גנב את הדגימות הטובות ביותר מאוספים של אנשים אחרים ולאחר מכן פיברק נתונים כדי להגיש אותם בשמו". מדובר על עשרות אלפי דגימות  (specimens) של ציפורים מדרום אסיה שריצ'רד גנב ממוזיאון הטבע הבריטי, זייף את תיאורן והגיש כתגליות שלו למוזיאון הזואולוגי בטרינג. הנזק בתחום היה משמעותי שכן היה צורך לזרוק דגימות רבות ולזהות מחדש בתי גידול. גם אמינותם של מספר רב של ספרים שנכתבו בתחום, והתבססו על "תגליותיו" של ריצ'רד, נפגעה.

קו האלימות באופיו של ריצ'רד הוא צד נוסף שהחל להתברר עם השנים. כשהיה בהודו, בהתקף כעס הרג במו ידיו את אחד מעוזריו, מעשה שכוסה ע"י ראש המשטרה כמקרה מוות ממגיפה. באוקטובר 1905 הוא חיסל את המנהיג הרוחני של אחת מתנועות המרי כשהאחרון בא להתדיין איתו. ריצ'רד לקח לעצמו את מקל ההליכה וחפצים אחרים של הנרצח. לחץ של משרד המושבות גרם להרחקתו של ריצ'רד מאפריקה חצי שנה מאוחר יותר, שכן "הוא הפך לסמל שלילי". מאה שנה מאוחר יותר הוחזר המקל, בעל הערך הסמלי הרב, לקניה.

דמות מפתח בכל הפוסט הזה היא לא אחרת מאשר תומס אדוארד לורנס, ת.א. לורנס בקיצור, הוא לורנס איש ערב. ריצ'רד הכיר את לורנס ואף ציין ביומנו את ידידותם החמה, אולם כשנפגשו בזמן דיוני השלום בורסיי, ב1919, לורנס היה חשדן לגביו, כינה אותו "פרא"  המוכן "לרתום את הרוע למרכבת הטוב". ריצ'רד שִכתֵב את יומנו בציירו את לורנס באור שלילי.

סיפור מותה של אשתו השנייה מעלה את כל העלילה לסוגה של דרמת מתח מדרגה ראשונה. אן קונסטנס ג'קסון הייתה גם היא צפרית, ובנוסף לזאת אישה עשירה בזכות עצמה. היחסים ביניהם התקררו זמן קצר אחרי שפרסם ספר על צפרות עם מספר  גילויים חשובים. אן שינתה את צוואתה והותירה לו הכנסה שנתית בלבד, אם לא יינשא שנית. תוך כדי ביקור שלו אצלה ארעה תאונת ירי והיא נהרגה במקום, כשכדור פגע בראשה מלמעלה למטה. תאונה באמת? מאוחר יותר התברר שהספר היה מפוברק, דבר שרק העלה את החשש שאן גילתה את הפיברוק ונרצחה כדי למנוע את הגילוי. היחסים בינו לבין בת זוגו לאחר מכן, תרזה "טס" קליי, שהיתה צעירה ממנו ב30 שנה מעבירות את הסוגה לדרמת יצרים זולה ואני מעדיף לשמור על רמת המכובדות שעדיין נותרה למאמר.

סיפורו של סטיוארטtumblr_msu7i9neav1r1cde5o1_400

סטיוארט היה בן גילו של ריצ'רד, שניהם נולדו ב1878, אבל שלא כריצ'רד, הוא הלך בדרכי אבותיו, שעסקו בתחום הרכבות. וכך, אחרי שסיים את לימודיו באקדמיה צבאית בהצטיינות, עם עיטור "חרב הכבוד", הוא הוצב בחיל ההנדסה הקיסרי. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוא עסק בתכנון אפשרי של רכבת בין הנילוס לים האדום, בין הנילוס העליון לקונגו, ובין אתיופיה לסודן. באותה תקופה הוא הסתובב ברחבי המזה"ת כשהוא לומד וממפה את קווי הרכבת הטורקיים ושולח דיווחים למשרד המלחמה הבריטי. אלה השנים בהם דבק בו החיידק של מדבריות ערב, של השמש המזרח תיכונית, אהבת הסיורים המדבריים.

סטיוארט בפלסטינה

בין 1909 ל1913 הוביל סטיוארט צוותי סוקרים למיפוי חצי האי סיני, שהיה אז כבר שליטת הבריטים (החל מ1906). מפות אלה של סיני ישמשו מאוחר יותר בהכנת הסכם השלום עם מצריים ב1979. ב1914,  לורד קיצ'נר, שישב בקהיר וניתנה לו סמכות בלתי מוגבלת בענייני האזור, יזם משלחת של מספר צוותי מיפוי ברשותו של סטיוארט שתמפה את דרום א"י, למעשה את משולש הנגב, ותשלים את המיפוי שהPEF (Palestine Exploration Fund) ביצע בצפון הארץ החל מ1870 וכן את המיפוי של חצי האי סיני שסטיוארט ביצע לפני כן. אלא בשלב זה הנגב היה טריטוריה טורקית. לכן, כמו במקרה של הסקר הצפוני, הPEF סיפק את סיפור הכיסוי כשביקש מהטורקים רשות "לעלות על מפה מיקום הריסות של ערים עתיקות… כדי לשפר את הבנת ההיסטוריה של האבות ושל עם ישראל". הארכיאולוגים ת.א. לורנס וצ'.ל. ווולי, שהיו באותו זמן בחפירות בכרכמיש באנטוליה, צורפו למשלחת כדי לספק את הגוון הדרוש. הסיור בנגב, בין ינואר לפברואר 1914, החל מבאר שבע, דרך ערי הנבטים, שם התפצל הצוות כשסטיוארט ולורנס מסיירים דרומה עד מפרץ אילת, משם צפונה דרך נחל ערבה, בעוד שוולי מסייר דרך נחל צין, ממשי ומדבר יהודה. זו הייתה הפגישה הראשונה של סטיוארט עם ת.א. לורנס ובמקרה זה, כמו שאומרים, תחילתה של ידידות מופלאה.

אבל ב28 ליולי 1914 הרומן המזרח תיכוני של סטיוארט נעצר. מתחילה מלחמת העולם ה1. ממושמע ומסור כתמיד לפקודת הצבא, סטיוארט הועבר לצרפת בסוף אוגוסט בדיוק כשהחלה "הנסיגה הגדולה" (The Great Retreat) של הצבא הבריטי לעבר הנהר מארן עקב הלחץ הגרמני בתחילת המלחמה. כדי לעכב את הגרמנים הרסו הבריטים גשרים לאורך מסלול הנסיגה. סטיוארט, כפי שנהג תמיד, הציב את עצמו בעובי המשימה עצמה, תרתי משמע. בפיצוץ הגשר של קמפיֶין סטיוארט דאג להיות זה שיניח את שני טונות חומר הנפץ, כשהוא מורד בחבל לעומק הפירים הצרים שבבסיסי הגשר.  הידע שלו בחבלה ימשיך להיות מומחיות של סטיוארט גם בהמשך המלחמה.

הלשכה הערבית

חודש מאוחר יותר מצא את סטיוארט בקהיר, כסגנו של בריגדיר (אל"מ) ג'ילברט קלייטון, כשהאחרון הקים בסוף 1914 וראשית 1915 את "הלשכה הערבית" (The Arab Bureau). קלייטון היה זה שהגה את הרעיון "שיש להפריד את הערבים מהטורקים וניגש לבצע זאת", כפי שהוא כותב על עצמו בגוף שלישי ב"An Arabian Diary" . סטיוארט הביא איתו אנשי אמונו, את זוג ידידינו  צ'.ל. ווּלי ות.א. לורנס, וכן את אוברי הרברט וג'ורג' לויד. חמשת אלו נודעו, בשל גישתם נונקונפורמיסטית,  כ"חמשת המוסקיטרים". הלשכה הערבית כללה ארכיאולוגים, אנשי חבלה, מהנדסים, חוקרים ומומחים למזה"ת, רובם דוברי ערבית וטורקית.  דרך אגב, אחד החברים החשובים בלשכה הערבית היה רונאלד סטורס, עליו כתב לורנס, "הראשון מכולנו היה רנאלד סטורס, …האנגלי המבריק ביותר במזה"ת, יעיל למרות מגוון האנרגיה של אהבת המוזיקה, ספרות, … וכל מה שיפה בפּיריוֹ של העולם, …סטורס תמיד היה הראשון והגדול בינינו". אני מזכיר זאת כי היה זה אותו סטורס שכמושל ירושלים קבע שבתי ירושלים חייבים להיבנות מצופים באבן. רק לחשוב על ירושלים בלי קביעתו של סטורס.

עם האנז"ק באירופה

אך בעוד שקלייטון ומקמהון מתמרנים את הערבים, בין השריף חוסיין לאבן סעוד, המרד הערבי עצמו היה צריך לחכות עוד שנה נוספת. בינתיים בספטמבר 1915 סטיוארט מוצב מחדש, הפעם מצוּוַת לאנז"ק (הקורפוס האוסטרלי-ניוזלנדי) בגאליפולי כמ"פ פלוגת הנדסה במלחמת החפירות הנוראה שהתנהלה שם עוד מאפריל (לאנז"ק היו שם כ 10,000 הרוגים).  אופי הלחימה כלל חפירת מנהרות לצורך הטמנת מוקשים מתחת לחפירות האויב. תפקידו של סטיוארט היה למפות את החפירות באזור של האנז"ק, כולל המנהרות שנחפרו  והמוקשים שהונחו, וכן נקודות חשודות בצד הטורקי שחושבו באמצעות פריסקופים. אבל סטיוארט היה מעורב גם במלחמת החפירות עצמה וזכה לעיטור DSO על "אומץ ודבקות במשימה יוצאי דופן…בגאליפולי, ב29 לאוקטובר 1915. בזמן פעולות חילוץ מתוך מינהרת מיקוש, ועל אף  שסבל מהעשן הכבד, המשיך להוביל צוותי חילוץ עד אשר הושבת סופית ע"י הגז". ב1916 סטיוארט המשיך להילחם עם האנז״ק כשכוחותיו הצטרפו לקרבות הסום, ליד רכס פוזיאר, עוד אחד משדות הדמים הנוראיים של אותה מלחמה.

חזרה במזה"תrailway

בינתיים בקהיר הדיונים לגבי המרד הערבי, ביחד עם פעילותו של לורנס בערב, מבשילים וקלייטון דורש ממשרד המלחמה את סטיוארט שיוביל את כוח המשימה בחיג׳אז. סטיוארט מגיע מצרפת בינואר 1917. מתארגן צוות המשימה, כולל חבלנים, קציני ארטילריה ורופא. חודש מאוחר יותר כבר בוצעה החבלה הראשונה ברכבת החיג׳אזית. ההנחייה של קלייטון, בהשפעתו של לורנס, שלא היה חלק מצוות המשימה, הייתה שיש לעזור לערבים אבל לא לפעול במקומם, ״זוהי המלחמה שלהם״. בעקבות ההתלהבות של סטיוארט ממשימות הפיצוץ, סיפר לורנס על תלונות הערבים על סטיוארט. ״סטיוארט הוא כמו אש ששורפת אויב עם ידיד״, בהתייחסו להתלהבותו בפיצוץ הגשר ליד מדינה.

צוות המשימה פעל בחיג'אז עד אוגוסט 1917. סטיוארט נקרא אז לחזור ולהצטרף לחבריו באנז"ק במסגרת הEEF (Egyptian Expeditionary Force) שנמצא בצפון מערב הנגב, מדרום לקו באר-שבע עזה, אחרי שני ניסיונות כושלים לכבוש את עזה. סיפור כיבוש הקרב עזה השלישי מפורט בפוסט קודם. במסגרת הקרב על באר שבע ביקש אלנבי לנתק תקשורת טלגרף ותעבורה בין באר שבע לחברון. לצורך זה נשלח סטיוארט בראש פלוגת רוכבי גמלים בדואית, מתוגברת במקלענים בריטיים, מביר עסלוג' (משאבי שדה) באיגוף רחב ממזרח והתמקמה ליד יאטה, בין דהריה לחברון. הצבתו של סטיוארט בראש כוח הפשיטה ברורה, הן לאור ניסיונו הרב בפשיטות כאלה בחיג'אז והן הודות להכרתו את השטח מסיורי המיפוי לפני המלחמה. סטיוארט אף האמין שיצליח להעביר שייחים מקומיים לצד הבריטי, כפי שעשה עם לורנס בתחילת השנה בערב. בינתיים, פון קרסנשטין, בחושבו בטעות שכיבוש באר שבע הוא חלק ממאמץ בריטי לכבוש את ירושלים דרך חברון, שלח כוחות גדולים מעזה מזרחה. היתקלותם בפלוגה של סטיוארט ליד דהריה רק אישרה לפון קרסנשטיין את הנחתו (השגויה), שהבין שמדובר בכוח בריטי הרבה יותר גדול שעולה צפונה והוא שלח מספר גדודים לזירה . בקרב הקשה שהתפתח הפלוגה סבלה אבידות כבדות וסטיוארט נשבה.

הפעולה הנועזת מצפון לבאר שבע, מאחורי קווי האוייב, סימנה את תום הפרק המלחמתי של סטיוארט. וכך, ב  2לנובמבר 1917, כשסטיוארט הועבר למחנה שבויים לקצינים בבורסה, בטורקיה התחיל פרק חדש, תחזיקו חזק, פרק רומנטי. זמן מה לאחר שנשבה, היה חשש שנדבק באבעבועות שחורות והוא הועבר לבית חולים באיסטנבול,  שם פגש אחות רחמניה, יהודיה, בשם אלזה שאקי, והשניים התאהבו. סטיוארט ברח , נתפס והוחזר לבורסה כשאלזה אחריו, ואז ברח שוב והשניים הסתתרו זמן מה באיסטנבול, עד להכרזת שביתת הנשק. השניים הגיעו ללונדון ב1919, ושם נישאו. לא ברור כמה השפיע על סטיוארט נישואיו עם יהודיה, ציוני גדול הוא לא נעשה כפי שנראה.

סטיוארט והציונות

בינתיים החלו ב1919 שיחות בין צרפת לאנגליה לקבוע את הגבול בין פלסטינה "הבריטית" מצד אחד, ללבנון וסוריה שהיו תחת

%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%911918 השפעה צרפתית, כולל אצבע הגליל, מצד שני. במשך כשנה התנהלו דיונים בין  מקו צרפת לאנגליה, כשהאנגלים בלחץ ההסתדרות הציונית, דוחפים את הגבול צפונה מקו כוחותיהם, שיכלול את אצבע הגליל, והצרפתים מסרבים.  עד אשר ב23 לדצמבר 1920 הוסכם על עקרונות קו הגבול, כאשר הקו המנחה הוא "מדן ועד באר שבע", הגבול המקראי (מלכים א, ה). בסופו של דבר, כפי שמלמדים יומני המשתתפים בדיונים, ההסכמה הנוצרית על ממלכת שלמה היא שהיוותה את הבסיס להסכם!

שלושה חודשים מאוחר יותר, במרץ 1921,  הוקמה ועדת הסימון הצרפתית בריטית. באופן טבעי הבריטים ממנים את סטיוארט, המודד רב הסמכא של פלסטינה, כראש הצוות שלהם. סטיוארט מגיע ביוני 21' ומתחיל לסייר באזור עוד לפני שהקולגה הצרפתי מגיע. הוא מציע לקבוע גבול שלא יחצה בין כפרים לאדמותיהם גם אם הקו יזוז מעט מההנחיות ההסכם המדיני. מנגד, הצרפתים בקשו לשמור על הכפרים השיעיים בלבנון והסונים בפלסטינה, כלל שנשמר בדרך כלל.

כאן צריך לעצור לרגע כדי להבין את היחסים בין סטיוארט לתנועה הציונית ולחזור אחורה. החיידק הערבי דבק בסטיוארט עוד בתקופת הלשכה הערבית. אז, ב1915, קרא רונאלד סטורס, בשיתוף עם וחמשת המוסקיטרים (ראה לעיל), לאיחוד הערבים נגד הטורקים ולהכרזת עצמאות ערבית בתמיכת בריטניה. כך שהנטייה של סטיוארט להכיר בזכותם לריבונות של הערבים, והפלסטינים בתוכם, היתה מושרשת עמוק.

בזמן שלגבי החלק המערבי של צפון פלסטינה לא היתה לסטיוארט בעיה, הוא הציע שינוי משמעותי בחלק המזרחי. הצעתו הייתה להחזיר את עמק החולה ("ידית המחבת" , ה Panhandle, כפי היא כונתה) ללבנון הצרפתית  הטיעון שלו, שזכה לתמיכה ממשרד המלחמה היה שהאזור נחות מבחינה טופוגרפית ולכן קשה להגנה, הישוב היהודי מצומצם ביותר ("… מוגבל למטולה, כ40 בתים, ועוד שתי חוות[1]") ורוב השטח בעמק בבעלות סורים ולבנונים שיתמרמרו עם אדמתם תעבור למדינה אחרת. למרות זאת ולתסכולו של סטיוארט, הצעתו נדחתה ע"י משרד המושבות שדרש שהגבול יעבור לפי ההסכם של 1920. סטיוארט המשיך להביא טיעונים נוספים וטען שהצעתו לא התקבלה בגלל שמשרד המושבות מעדיף את דעתו של פנחס רוטנברג, שתפיסותיו מונחות ע"י אינטרסים זרים, על פני האינטרסים הבריטים שהוא משקף. נאמר לו שאמנם הוא, סטיוארט, עושה הכל למען האינטרס הבריטי אך הוא לא הִפְנים שהאינטרס הבריטי כעת כולל את הצלחת התוכנית הציונית! סטיוארט הישר, הcivil servent, נכנע לבסוף וקו הגבול, שנחתם ב1923, נושא מאז את שמו.

אבל לא איש כסטיוארט יתייאש מאמונתו לצדק בפלסטינה. הגישה האנטי-ציונית של סטיוארט התחזקה והוא חיפש פיתרונות שלא יביאו למדינה יהודית אך יביאו לבית יהודי,  על פי הכרזת בלפור. ביולי 1937 הגישה ועדת פיל את מסקנותיה, שדיברו על חלוקת הארץ. המסקנות נידחו לחלוטין ע"י הערבים ובאופן מהוסס יותר ע"י ההנהגה היהודית. חודש אחרי זה הגישו סטיוארט וחברו היהודי-בריטי אלברט חיימסון הצעת פיתרון שנותנת פיתרון דו לאומי בתוך אותה ארץ. ההצעה כללה תשע סעיפים. הסעיף הבעייתי מבחינת הישוב היהודי בארץ היה שאחוז היהודים בכל הארץ, שכלל את עבר הירדן ופלסטינה, יהיה מתחת ל50%.  ההיגיון מאחורי זה היה א) הארץ לא מסוגלת לפתור את בעיית יהודי אירופה ב) הערבים לעולם לא יסכימו לרוב יהודי בארץ. אין צורך לומר שההצעה נדחתה ע"י ההנהגה הציונית, וייצמן, בו גוריון ושרתוק, ראשית כל על הסעיף של ה50%. גם הערבים לא קיבלו את ההצעה, אלא הציעו נוסח מתוקן שלא כלל "בית לאומי ליהודים" ואף אסר מכירת קרקעות ליהודים.

סטיוארט המשיך בפעילותו הפוליטית ואף שותף בפעולות ריגול בעיראק במלה"ע ה2. בתו, דיאנה, הלכה בעקבותיו במובן מסוים. התמחתה בעבודה סוציאלית וכתבה מאמר מכונן על זכויות זרים בתוך מדינות. בעקבות עבודתה זכתה לתואר ברונית ושרתה את ארצה כשגרירתה באו"ם. סטיוארט נפטר ב1956 מסרטן.

אפילוג

מופלא בעיני היה לפגוש, תוך כדי התעמקות בספרו של וויבל, באותן שתי דמויות שתיארתי לעיל. האחד,איש מזימות, זייפן, איש חסר מעצורים, עד כדי אלימות, ובו בזמן מתעב ערבים וציוני נלהב.

והנה, במקביל אליו, ציר חייו של בן גילו, איש אמיץ, שלא פוחד ליטול על עצמו לבצע את המשימות המסוכנות, לא מאוהל הפיקוד אלא במו ידיו, וכן סייר, אוהב ארץ ישראל והמזרח, מחבב את הערבי והבדואי,  ואנטי-ציוני מוצהר.

וסיפור חייהם המאלף והצבעוני כל כך, משתרג כגפן סביב ודרך קורותיה של ארץ ישראל, באותם שנים עצמן. האם הכירו אחד את השני? או, לפחות, שמעו אחד על השני? אין ראייה לכך. אולי בימים שלפני הקרב השלישי על עזה, בסוף אוקטובר 1917, באוהל מפקדתו של אלנבי ברפיח. או אולי במבואה המפוארת של ארמון ורסיי, בזמן שיחות השלום ב1919. אם כן, ודאי עבר מבט קפוא ביניהם. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בפגישה הזאת.

[1] טלגרמה מסיר הרברט סמואל למר. צ'רצ'יל, 14 ליולי


מחשבה אחת על “וויבל, מסעי המלחמה בארץ-ישראל (4) – מעשה בשני Tommies

  1. אם כן, מי הם אותם שני קצינים בריטיים שנולדו באותה שנה ושקורותיהם כל כך שלובים בתולדות א״י של המחצית הראשונה של המאה ה-20?
    הראשון הוא ריצ׳ארד מיינרצהאגן, שהיה זואולוג ואוהד מושבע של הציונות אך גם בדאי וזייפן בקנה מידה מכובד.
    השני הוא סטיוארט ניוקומב, ערביסט ואנטי ציוני, אך גם לוחם אמיץ, סייר שהכיר את הארץ ואשר ניסה בדרכו להביא להסכם בין הצדדים הניצים פה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s